גזר דין בתיק ת"פ 19883-07-12

הנאשם, יליד 1981, נשוי ואב ל-2 ילדים, הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בניגוד לסעיף 329(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז - 1977.

כפי שנקבע בהכרעת הדין, בעקבות ויכוח על חניה עם אחיו של המתלונן, נכנס הנאשם למועדון בו עבד, הצטייד בגרזן ויצא החוצה ביחד עם חבריו לעבר המתלונן ואחיו. הנאשם התנפל על המתלונן והניף את הגרזן לעבר ראשו של המתלונן. המתלונן הרים את ידו כדי להגן על ראשו וכתוצאה מכך ספג פגיעה קשה בידו מהגרזן ונגרם לו חתך של 6 ס"מ, קרע בגידים ובעצב וכן פגיעה וחוסר תחושה בשתי אצבעות. המתלונן נאלץ לעבור ניתוחים לתיקון גידים ועצב, וכן עבר טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. מהמסמכים הרפואיים שהוגשו (ת/13) ומעדותו של המתלונן עולה, כי לא יכל לחזור לעבודתו כקצב מספר חודשים.

התביעה טענה, כי בנסיבות העניין מתחם העונש ההולם במקרה דנן " עומד בין 4 ל-8 שנות מאסר בפועל...יחד עם זאת, לאור התנהלות של הרשויות הן בשלב החקירה והן בעובדה שכתב האישום הוגש במועד מאוחר, הדבר משנה את האיזון ומצדיק גזירת עונשו של הנאשם ברף התחתון של המתחם...מאסר על תנאי מרתיע ופיצוי למתלונן".

ב"כ הנאשם טען, בין היתר, כי העונש הראוי הינו מאסר שירוצה בעבודות שירות.

בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, על בית המשפט לקבוע תחילה את מתחם העונש ההולם וזאת בעקבות העיקרון המנחה בענישה דהיינו, קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. 

בקביעת מתחם העונש ההולם, על בית המשפט להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט' לחוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012.

אין מחלוקת, כי הערך החברתי שנפגע, הינו זכותו של אדם לשלמות גופו ופגיעה בשלום הציבור.

התביעה טענה, באשר למדיניות הענישה הנהוגה, כי בתי המשפט נוקטים ברטוריקה חריפה המוקיעה את תופעת האלימות ומדגישה את הצורך בהחמרה בענישה, אך, לטענתה, העונשים המוטלים בפועל, אינם עולים בקנה אחד עם אלמנט ההלימה.

כל צד הגיש פסיקה התומכת בעמדתו ואולם, גם לאחר תיקון 113, הענישה הינה אינדיבידואלית וכל מקרה יש לדון לפי נסיבותיו.

בהתייחס לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ניתן לקבוע, כי הנזק שהיה צפוי להיגרם למתלונן כתוצאה מביצוע העבירה הינו חמור וזאת אם הנאשם היה אכן מצליח לפגוע עם הגרזן בראשו של המתלונן.

גם הנזק שנגרם בפועל מביצוע העבירה היה חמור והצריך ניתוחים, מעקב רפואי, השבתה מעבודה למספר חודשים, טיפולי פיזיותרפיה ועוד.

ככל הידוע לי, פסק הדין האחרון שניתן בבית משפט העליון בעניין חבלה בכוונה מחמירה הינו ע"פ 8855/12 עזאת אלזידאה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 24.12.13 (פורסם במאגרים).

בעניין אלזידאה, ההרשעה הייתה גם היא בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ותוצאות הפגיעה היו קשות יותר, אך חשובות לענייננו קביעותיו של בית המשפט העליון לפיהן, "יש לשוב ולהדגיש, כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף, היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו, יש להילחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה...".

יצוין, כי באותו עניין, אישר בית המשפט העליון עונש של  11 שנות מאסר בפועל, לאחר שבית המשפט המחוזי קבע, כי מתחם העונש ההולם הינו בין 8 ל-14 שנות מאסר.

אגב, בגזר הדין שהגיש ב"כ הנאשם כתמיכה לבקשתו להטלת מאסר שירוצה בעבודות שירות (ת.פ. 5013/12, גזר דינה של כב' השופטת דיאנה סלע מבית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.12.13), נקבע מתחם ענישה שנע בין 3 ל-6 שנות מאסר.

יצוין, כי העונש הקבוע בצידה של העבירה נשוא דיוננו הינו מאסר עד 20 שנה.

בשים לב למשקל הבכורה שיש ליתן לעקרון הגמול וההלימה ולנסיבות שפורטו לעיל, אני קובע, כי מתחם הענישה הראוי בענייננו הוא בין 3 ל-7 שנות מאסר.

מכאן עלינו לגזור את העונש המתאים לנאשם וזאת גם בשים לב לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה.

לנאשם שתי הרשעות קודמות. הרשעתו הראשונה הינה משנת 2002 בבית משפט לנוער, בגין עבירות של חבלה כשהעבריין מזוין וגרימת חבלה חמורה, שם נידון בין היתר, ל-2 חודשי מאסר שרוצו בעבודות שירות.